כמחווה מוסרית והומניטארית, חוות הנוער הציוני פתחה את שעריה ואת ליבה לשנים-עשר פליטים צעירים, עשרה בנים ושתי בנות בני 14 עד 16, שהגיעו אלינו בתום חודשים  ארוכים של שהייה במתקן כליאה. לכל אחד ואחת מהם ספור אישי קורע לב, מבהיל והרואי כאחד. פרוייקט זה הסתיים ב- 2014 כשאחרוני הפליטים סיימו י"ב ועזבו את החווה. 

כיהודים וכמחנכים, אנחנו מרגישים לא פחות ממחויבים, לעשות כל שביכולתנו לשקם ולהציל את נעוריהם של הצעירים למודי הסבל הללו, ואת מה שנותר מן האמון שלהם בעולם  ובבני-האדם.

צוות הכפר נחוש להתעקש על האתגר הזה, עם כל הקושי הכרוך בו- החל במחסום השפה שכמעט אינו מאפשר תקשורת עימם, דרך הרקע החינוכי הנחשל, וכלה בצלקות המסע המפרך והטראומטי שעברו, כשכל חטאם הוא הימלטות ממולדת שסועת קרבות ושותתת- דם.

רובם הגיעו מאריתריאה, סודן וסומליה. חלקם יתומים מאב ואם שנרצחו באכזריות, ילדים בכורים שנדחפו ע"י משפחותיהם לברוח ולהציל לפחות את עצמם. כשגם המסע לחיים, דרך מצרים, סיני ועד גניבת הגבול לישראל, הופך לסיוט של צעידה יחפה ימים ושבועות על החולות הלוהטים, ללא מזון ושתייה, של עינויים במחנות המעצר שבדרך, ושל הינצלות בדרך נס מיריות הבדואים והחיילים המצרים על הגבול.

אבל למרות ואולי דווקא אחרי הזוועות שחוו, היום ב"חוות-הנוער" כשהם מוגנים ומטופלים, הנערים הללו שוב מחייכים. רחוקים מן "הבלגן" ו"בית-הסוהר" המילים העבריות הראשונות אותם למדו בישראל.

בכיתה מיוחדת שהוקמה עבורם, הם לומדים עברית אופטימית קצת יותר, ברצינות ועם מוטיבציה לא פחותה משל חבריהם העולים מצרפת ומרוסיה. משתוקקים להשתלב ולהחזיר בכל  דרך טובה על טובה. מתנהגים למופת, ומתגמלים בהרבה הנאה וסיפוק את צוות החווה שעם בנות השרות הלאומי ומתנדבים, חוברים במאמץ משותף להבטיח את הצלחת קליטת "הילדים של אף אחד" בביתם החדש.

בד בבד, במגורי הפנימייה, בחדר האוכל, על המדשאות ובין שבילי הכפר, זוכים חניכנו לחוות על בסיס יום-יומי, את המשמעות המחייבת של "קבלת הזר והשונה" מתוך כבוד וסובלנות הדדית,- בבחינת "נאה דורש נאה מקיים".

מה צופן להם העתיד? מכאן, קשה מאד לחזות. איננו יודעים עד מתי, אם בכלל, יישארו הפליטים הצעירים אצלנו, או בארץ. מה שאנחנו יודעים בוודאות, הוא שאנחנו עושים כל שביכולתנו למלא על הצד הנכון והטוב ביותר את חובתנו המוסרית לעזור למי שמזלם שפר עליהם פחות, בתקווה שתלמידנו הישראלים מפנימים לחיים את השיעור החשוב הזה.

וזה אם תרצו "תיקון-העולם" הקטן שלנו...

​

​